להפוך למתבוננים - איך טיול סולו יכול להפוך אותנו לטובים יותר

יש מספיק מאמרים שמדברים על איך הרשתות החברתיות ממכרות אותנו לדופמין קל, על איך בכל פעם שנהיה קצת שקט, והראש שלנו מתחיל לחשוב על דברים שהוא צריך לעבד (חלק מהמחשבות האלו עשויות לגעת בשאלות כמו מי אנחנו כבני אדם, מה המטרה שלנו), אנחנו מפחדים להתמודד עם זה. יש אפילו מחקרים שמראים שבני אדם מעדיפים כאב פיזי על פני שעמום.

מניסיוני, טיול לבד לחודשיים+ יכול דרמטית לעזור עם זה, ובעוד המון דברים אחרים.

״אני לא יכול לעזוב הכל ולעשות טיול של חודשיים!״ גם בזה נגע :)

הבהרה מהירה – אני לא חושב שטיול לבד מתאים לכולם, לפחות לא בכל מצב בחיים. צריך להיות במצב שבו מבינים ורוצים לצאת מאזור הנוחות. אלו שמפחדים מאוד להתמודד עם המחשבות שלהם עשויים להפוך למשותקים. אבל למי מכם שכבר שקל במידה מסוימת לטייל לבד – הפוסט הזה בשבילכם 😊

להיות ברגע

בשנים האחרונות נושאים כמו מיינדפולנס, יוגה, תרגילי נשימה עלו במודעות. אם ננסה להסביר בצורה קצת קלישאתית ופשוטה מדי, הרעיון המרכזי שלהם הוא לגרום לנו להיות יותר "ברגע". כשאנחנו ברגע, אנחנו מכירים את עצמנו טוב יותר, וסופגים באמת את מה שסביבנו. זה גורם לנו להרגיש שלמים ומאושרים.

הכלים הללו בהחלט עובדים. תעשו אותם.

אבל היום, במאמר הזה, אני רוצה לדבר על משהו אחר.

למה טיול לבד הוא שונה

תאכלס, טיול לבד נותן לכם המון זמן לחשוב. המון זמן לחשוב. זו ללא ספק הנקודה המרכזית.

כמות הזמן הלא נורמלית הזאת נובעת משלושה מרכיבים עיקריים:

1. שוכחים את הבעיות היומיומיות – כשיש לכם כל כך הרבה זמן, קל יותר לשכוח את הבעיות הרגילות של חיי היומיום. בין אם זה בעבודה, או במערכות יחסים (לאו דווקא אינטימיות), אתם עסוקים בטיול. רק בטיול. אתם יכולים להרשות לעצמכם "לדחות" את ההתעסקות בהם לזמן מאוחר יותר, ולהישאר עם הרבה זמן פנוי למחשבות.
   

2. טיול ארוך = פחות FOMO – בניגוד לחופשה של 3-7 ימים שבה רוצים להספיק לראות ולחוות כמה שיותר, בטיול ארוך קל יותר להרפות מהפחד לפספס (FOMO) ופשוט להיטמע בתוך החוויה.
   

3. להיות לבד – כשמטיילים עם מישהו, נמצאים במצב של תשומת לב מתמדת לאדם האחר. גם אם זה החבר הכי טוב שלכם ואתם מדברים על הכל, עדיין יש איזושהי תשומת לב מתמדת כלפיו. איך הוא מרגיש? הוא נהנה? אני רוצה לחזור להוסטל אבל זה עלול להוריד לו את המצב רוח? גם אם שניכם אומרים כל מה שאתם חושבים, ואפילו בסדר עם להתפצל, כשאתם איתו ופשוט נהנים מההליכה/הסביבה, ופתאום הוא אומר משהו ואתם חייבים לענות – זה עלול לשבור את הרגע שלכם. לעומת זאת, כשאתם לבד, אתם תמיד חופשיים להיות עצמכם ולהיות נטו חלק מהסביבה (הסבר בהמשך).

כל הזמן הזה לבד מאפשר לכם להתחבר לעצמכם ולסביבה שלכם. הוא מאפשר לכם להגיע לנקודת שיא חדשה –

הוא מאפשר לכם להפוך למתבוננים.

להפוך למתבונן

אל תטעו את עצמכם. גם עם כל הזמן הזה בידיכם, עדיין קל לברוח אם ממש רוצים.

פשוט לשים את האיירפודס, לפתוח נטפליקס/אינסטגרם/טיקטוק ולהאכיל את המוח בג׳אנק. אבל כשלא עושים את זה... כשעוצמים עיניים, לוקחים כמה נשימות, ואז פוקחים אותן… פתאום רואים עולם שלם מסביבנו.

אולי אנחנו בטבע, פתאום שמים לב לפרח קטן שפרח לבדו, בלי שום פרחים אחרים סביבו. שמים לב לקרני השמש אשר נחסמות על ידי העצים, אך בכל זאת מצליחות לפרוץ ביניהן בצורה פואטית ויפהפייה. שמים לב שכשמזיזים את הראש וסורקים את הסביבה, באמת סופגים הכל, לעומת פשוט להזיז את העיניים מנקודה לנקודה ולדלג על דברים בדרך. אנחנו עוצמים את העיניים ושומעים ציוצי ציפורים. אנחנו שמים לב שיש בעצם שלושה סוגים שונים של ציפורים, ולכל אחת קול וקצב ייחודיים. לפתע אחת מהן שינתה את הקצב שלה.

אולי אנחנו ברחוב עמוס, מרגישים את הגוף שלנו מתעורר מכל הריחות השונים של האוכל. רואים זוג הולך, שפת הגוף של הבחורה קצת מתוחה, ואז הבחור גורם לה לצחוק וידיה נפתחות מעט. אנחנו מסיטים את הראש מעט ימינה, ורואים ילד בן שלוש רץ לחבק את סבא שלו עם חיוך ענק.

אנחנו הופכים ל... מתבוננים.

אנחנו רק גרגר חול קטן בעולם עצום עם כל כך הרבה דברים חיים ונושמים מסביבנו. אינסוף דברים לראות. אינסוף אינטראקציות. אינסוף דברים שחיו ויחיו לפני ואחרי הרגע הזה. יש לנו את ההזדמנות הנפלאה לראות, לשמוע, להריח ולהרגיש אותם, אפילו לרגעים ספורים. הם עוזבים את הסביבה שלנו, ואז אנחנו שמים לב לדברים אחרים.

אז אנחנו עוצמים עיניים ומנסים להתמקד פנימה. שמים לב שהנשימה שלנו איטית, הבטן מתנפחת ומתכווצת בקצב שמשתנה, אבל זה בסדר, היא לא חייבת להיות עקבית. יש כאב ברגל שמאל. הוא עובר לכתף ימין. ואז… נעלם.

אנחנו מבינים שהמוח שלנו באמת יכול לעשות רק דבר אחד בכל פעם. ריכוז מלא בקלטים ויזואלים יחד עם קלטים שמיעתיים הוא בלתי אפשרי. אפילו כשאנחנו ברגע, אנחנו מבינים שאנחנו מפספסים כל כך הרבה כי אי אפשר לקלוט את הכל. אבל זה לא מעציב אותנו. אנחנו מרגישים אסירי תודה. אנחנו אסירי תודה על כך שיש סביבנו ובתוכנו אינסוף תכנים, אינסוף אושר אמיתי, בכל רגע ורגע.

בפעם הראשונה שתחוו את זה, אתם תחשבו לעצמכם – "זה רק בגלל שאני ביער יפה, או ברחוב עירוני סואן". אבל אז קורה עוד משהו קסום. אתם מטיילים כל כך הרבה זמן, ובשלב מסוים אתם צריכים לעשות כביסה. אתם מוצאים מכבסה ברחוב רגיל ומשעמם לגמרי. באמת שום דבר מיוחד. אתם מכניסים את הבגדים למכונה ולוחצים על "התחל". אתם עוצמים עיניים ושומעים את הצלילים המוזרים של המכונה. ואז היא מתחילה להסתובב בקצב קבוע. אתם מביטים החוצה. מכונית נעצרת ממש ליד דלת המכבסה. גבר בן 50 יוצא ממנה, לבוש באלגנטיות פשוטה. אתם שמים לב לשפת הגוף שלו. הוא נכנס במהירות, מכניס את הבגדים, ידיו נעות ברצף מהיר. כנראה שהוא רגיל לבוא לכאן. אתם מבחינים בסבתא עם נכדה שעוברים ליד. אתם מבינים שזה כנראה שבת (ראשון למעשה), והם בדרכם לפארק או משהו כזה. אתם שמים לב שהמכונה שינתה את הקצב שלה.

בערב, אתם משקפים את היום שלכם ומבינים שהיה לכם יום נהדר. אבל רגע, זה מוזר – לא עשיתם שום דבר מיוחד. אתם לפתע מבינים שהיו ימים שבהם עשיתם "דברים", הלכתם לראות מקומות מגניבים, אבל לא היה לכם הרבה כיף. ביום ההוא, הראש שלכם היה עסוק במחשבות (כמו האם תהנו, או למה החבר לא ענה להודעות שלכם…).

אתם מבינים שאושר לא חייב להיות תלוי בגורמים חיצוניים, אלא בגישה שלכם. כן, זו קלישאה ששמעתם מגיל 7, אבל עכשיו זה מרגיש אחרת. עכשיו אתם מרגישים את זה.

זה מסע

לא מגיעים פתאום למצב הנהדר הזה של להיות "ברגע". כמו כל דבר, זה עניין של תרגול… וקצת פסיכולוגיה ומדע. בואו נמנה כמה טיפים פשוטים שיכולים להקל עלינו להכנס למצב הזה.

צמצום פיתויים ל"בריחה" מהרגע:

1. להשתיק את כל ההתראות שאינן באמת דחופות.

2. להגביל זמן ברשתות החברתיות (או מחיקתן לגמרי).

3. להשתמש בשעון מעורר פיזי במקום בפלאפון.

   
   

תרגול מתמשך (מהחשוב ביותר לפחות חשוב לפי הניסיון שלי):

1. שינה – כשאני עייף, קשה מאוד לשחרר מחשבות ולהיות ברגע. בנוסף, ככל שיש פחות אנרגיה, קל יותר ליפול לפיתויים.

2. מדיטציה/מתיחות/יוגה/תרגילי נשימה – אלו באמת עוזרים להתמקד בדבר אחד. מחקרים הראו שהם מסייעים גם פיזית וגם נפשית – משפרים שינה, מצב רוח, רמות לחץ וכו'.

3. תזונה – אכילה נכונה ושתייה מספקת משפיעות גם הן על רמות האנרגיה. אני שם את זה במקום השלישי כי עבורי זה דורש פחות מאמץ להיות בתזונה טובה לעומת ההשפעה שיש לזה. ייתכן שהחוויה שלכם תהיה שונה. ועדיין - היה לי שבוע בסיאול שבקושי אכלתי, ישנתי 10 שעות כל יום, והייתי עייף כל הזמן.

4. שיקוף – השקעת זמן בעיבוד המחשבות, הרגשות ומה שעשיתם היום ממש עוזרת להגיע לתובנות כמו "וואו, הרגשתי ברגע לראשונה למשך דקה", ו-"אוקיי, אני באמת צריך לישון טוב". זה יכול להיות דרך כתיבה ביומן, הקלטות קול אישיות, דיבור על הרגשות והמחשבות של היום עם חבר וכו'.

לעצור את החיים בשביל טיול

אולי עכשיו אתם קצת יותר מעוניינים. אולי אפילו סקרנים. אתם עשויים לחשוב, "כן, אבל אני לא יכול לעזוב את העבודה שלי", או "אין לי מספיק כסף". אני לא אשקר ואומר "הזמן הכי טוב הוא עכשיו!" או משהו כזה. זה לא טריוויאלי לעצור את החיים ולצאת לטיול של חודשיים. אבל זה גם לא קשה כמו שאנשים חושבים.

אפרט על כך במאמר אחר, אבל בינתיים אומר –זה יכול להיות יחסית זול לטייל, במיוחד כשאתם לבד (ולכן קל יותר להישאר בהוסטלים), וכיוון שמדובר בטיול ארוך ואתם לוקחים את הזמן, תוכלו לישון במקום רחוק יותר, לקחת תחבורה איטית אך זולה יותר, ולאכול בזול יותר כי אתם לא ממהרים לנסות את כל סוגי האוכל בשבוע אחד. לכן, העלות היומית יכולה להיות נמוכה מאוד.

לגבי עזיבת עבודה, תופתעו כמה אנשים רוצים לתמוך בחלומות של אחרים (שייתכן שאלו גם החלומות שלהם עצמם שהם מפחדים לממש). לבקש חל״ת כנראה לא יגרום לנזק בלתי הפיך בעבודה שלכם, גם אם תקבלו סירוב.

אתם לא צריכים לטייל שנה כדי לחוות את הדברים שדיברתי עליהם למעלה. לדעתי, 2–3 חודשים זה ממש אחלה.

כרגיל, אני מקווה שנהניתם ואשמח לשמוע על החוויות שלכם! 😊

האם טיילתם לבד? איך היה?

אתם רוצים לטייל אבל מפחדים? למה?